PIANO MAN

Friday night. Beautiful jazz piano at Picante’s. Two people in
the room. Three grubby skateboarders and several ticket
holders waiting for their food in the next. The music, simple,
yet impossibly lovely, impossibly complicated, pours out of
the shiny black spinet. The piano player notices me listening.
He can hear me listening. He turns his head slightly to look.
I look away to avoid eye contact because the music is
impossibly intimate. How can I tell him that it’s okay that no
one but me hears? That I will walk out and down Sixth Street
and he will be alone but that he must not stop playing? That
he is not alone as long as he sounds? That he means as long as
he sounds? That he cannot stop playing. He must not.

-Joyce Jenkins

לוחית ממסלול השירה של ברקלי.

פרטים נוספים ניתן למצוא כאן לחצו לערך באתר שלטי הרחוב האולטימטיבי

תרגום הכתוב על המכסה:

איש הפסנתר

שישי בלילה. פסנתר ג’אז יפהפה אצל פיקנטה. שני אנשים בתוך
החדר. שלושה גולשי סקייטבורד מלוכלכים וכמה אוחזי כרטיסים
שמחכים לאוכל שלהם. המוזיקה, פשוטה,
ובכל זאת מקסימה עד בלתי אפשרית, מסובכת עד בלתי אפשרית, נשפכת ממנו
השדרה השחורה המבריקה. הפסנתרן שם לב שאני מקשיבה.
הוא שומע אותי מקשיבה. הוא מסובב מעט את ראשו כדי להסתכל.
אני מסיטה את מבטי כדי להימנע מקשר עין כי המוזיקה כה
אינטימי בלתי אפשרי. איך אני יכולה להגיד לו שזה בסדר שאיש חוץ
ממני אינו שומע? שאני אלך החוצה וארד ברחוב השישי
והוא יהיה לבד אבל שאסור לו להפסיק לנגן? זה
הוא לא לבד כל עוד הוא נשמע? שהוא מתכוון כל עוד
הוא נשמע? שהוא לא יכול להפסיק לנגן. אסור לו.

-ג’ויס ג’נקינס