CAFFE MEDITERRANEUM

To get to the Med on the dream map of Berkeley
I had to abandon my body of a child and learn
to operate my body of an old man. I had to crawl
through poison oak and coyote-brush dripping with ticks,
on hillside game-paths where I saw the city burning.
In my dream, the café was still there at the center
of the earth, in media terrarium, and the same bearded
regular from forty years ago were still chewing the fat
over the same cappucino in the same corner (biographies
in genetic wreckage of those marble tables, chipped,
kissed, burned and lost and never to be deciphered).
When I hit town, if you were truly hip you still called it
the Piccolo, and when I ran in breathless one afternoon
in Feb. 1969 to break the ageless hush and yell "they’re
using tear gas on campus!" not one head turned to listen,
but I would have to accept birth and let go of death before I
could begin to understand this dispassionate wisdom.
Passionate wisdom? the denizens of the street are fresh out,
and I’m not sure I accept any definition of community
large enough to include me, but you never know where
the heart is until they amputate. Once the Med disappears
I don’t know what fires I will have to crawl through
or what lives I may negotiate to get back there.

-John Oliver Simon

לוחית ממסלול השירה של ברקלי.

פרטים נוספים ניתן למצוא כאן לחצו לערך באתר שלטי הרחוב האולטימטיבי

תרגום הכתוב על המכסה:

CAFFE MEDITERRANEUM

להגיע ל Med על מפת החלומות של ברקלי
הייתי צריך לנטוש את גוף הילד שלי וללמוד
להפעיל את הגופי הזקן. הייתי צריך לזחול
דרך אלון רעיל ומברשת זאב ערבות נוטפת קרציות,
על שבילי משחק על צלע גבעה, שם ראיתי את העיר בוערת.
בחלומי בית הקפה עדיין היה שם במרכזו
של כדור הארץ, בטרריום תקשורתי, ואותו בעלי זקן
רגילים מלפני ארבעים שנה עדיין לועסים את השומן
מעל אותו קפוצ’ינו באותה פינה (ביוגרפיות
בהריסות גנטיות של שולחנות השיש האלה, שבבים,
נשיקות, שרופים ואבודים ולעולם לא יפוענחו).
כשהגעתי לעיר, אם היית באמת מגניב, עדיין קראת לזה
הפיקולו, וכאשר רצתי אחר צהריים אחד ללא נשימה
בפברואר 1969 כדי לשבור את השקט חסר הגיל ולצעוק "הם
משתמשים בגז מדמיע בקמפוס!" אף ראש לא הסתובב להקשיב,
אבל אצטרך לקבל את הלידה ולשחרר את המוות לפני
שאוכל להתחיל להבין את החוכמה חסרת התשוקה הזו.
חוכמה נלהבת? תושבי הרחוב טריים,
ואני לא בטוח שאני מקבל הגדרה כלשהי של קהילה
גדולה מספיק כדי להכיל אותי, אבל אתה אף פעם לא יודע איפה
הלב הוא עד שהם קטועים. ברגע שה-Med נעלם
איני יודע באילו שריפות אצטרך לזחול
או עם אילו חיים אני יכול לנהל משא ומתן כדי לחזור לשם.

-ג’ון אוליבר סיימון